החלטה בתיק בש"פ 141/05

           בפני ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופט ח' כבוב), שניתנה ביום 27.9.04 בב"ש 92164/04, לפיה נעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו בת"פ 1120/04.

           כנגד העורר הוגש, ביום 23.6.04, לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו כתב אישום, המייחס לו שני אישומים. באישום הראשון מיוחסות לעורר עבירות של ניסיון לרצח וקשירת קשר לביצוע פשע. באישום השני מיוחסות לו עבירות של נשיאת נשק ומתן אמצעים לביצוע פשע.

           על-פי עובדות כתב האישום, בעקבות רציחתו של חנניה אוחנה, אחיהם של נאשמים 1 ו-2 לכתב האישום, החליטו האחרונים להביא למותם של כל המעורבים במעשה קטילת אחיהם. על-פי הנטען, צירפו הם לקשר את נאשמים 3 ו-4, את העורר וכן גם את ירון סנקר (להלן: סנקר), אשר בחודש נובמבר ברח מבית-הכלא, כאשר יצא לחופשה וממנה לא שב. באותם ימים, לטענת המשיבה, פנה סנקר לנאשמים 1 ו-2 בבקשה שיאמצוהו תחת חסותם, בתמורה להשתתפותו בפעילותם העבריינית.

           כפי שעולה מעובדות האישום הראשון, במועד שאינו ידוע למשיבה במדויק, אך בין התאריכים 5.5.03 - 4.5.03, נפגש העורר עם נאשמים 1 ו-3, סנקר ואדם אחר-יחזקאל, שקשרו להביא למותו של שמעון זריהן (להלן: זריהן). ביום ניסיון ההתנקשות, הגיע העורר יחד עם סנקר ויחזקאל למסעדה בה התכוונו לקבוע פגישה עם זריהן, אשר במהלכה יתנקשו בו. העורר הוביל את סנקר למקום מסתור, בו החביא קטנועים, מפתחות וקסדות, הנחוצים לשם ההימלטות מזירת האירוע, לאחר ההתנקשות שתוכננה. ביום האירוע, הגיעו העורר ונאשם 1 לדירה בה התגורר סנקר. העורר הביא עימו תיק ובו שני אקדחים, אחד מהם מסוג "גלוק", אשר שימש את סנקר בניסיון ההתנקשות בזריהן. בהתאם לתוכניתו של נאשם 1, התחפשו הוא והעורר למאבטחים, על-מנת שלא לעורר את חשדו של זריהן. כשהגיעו למקום המפגש המוסכם, שינה זריהן את המיקום וזאת משום שחשדו נתעורר בו. אי-לכך יצאו העורר, נאשם 1 ונאשם 3 לכיוון מקום המפגש החדש ואולם העורר הלך להביא את אחד האופנועים ממקום מחבואו, על-מנת שישמש ככלי מילוט. בעת שסנקר ניסה לירות בזריהן, אירע מעצור באקדח ה-"גלוק" ואולם לאחר שהמעצור תופעל על-ידו, ירה הוא בזריהן מספר כדורים, אשר גרמו לפציעתו.

           על-פי האישום החמישי שבכתב האישום, שהינו האישום השני שמיוחס לעורר, קשרו הנאשמים 1, 2 ו-3 יחד עם סנקר לגרום למותו של חיים שאבי (להלן: שאבי). ביום 30.9.03, נסע העורר יחד עם נאשם 3 לדירתו של סנקר. העורר הביא עימו קטנוע שישמש כאמצעי מילוט מזירת ההתנקשות וכן הביא עימו שני אקדחים מסוג F.N. בעזרת אחד משני האקדחים, רצח סנקר את שאבי ואדם נוסף-תומר שבת, שנקרא בדרכו תוך כדי מעשה הרצח.

           בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה לבית-המשפט המחוזי, בקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו. ביום 27.9.04 הורה בית-המשפט המחוזי (כבוד השופט ח' כבוב), על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו בקובעו, כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום. בית-המשפט המחוזי נימק את החלטתו תוך שהוא נסמך בעיקר על עדותו של סנקר. בית-המשפט המחוזי נתן דעתו בהרחבה לסוגיית עד המדינה וקבע, כי בין המדינה ובין סנקר לא נחתם הסכם עד מדינה, ואולם לא הייתה מחלוקת, שהמדינה הסכימה להתחיל במשא ומתן עימו בעניין זה. משכך, קבע בית-המשפט המחוזי, שלעדותו של סנקר יידרש סיוע ולא יהיה די ב"דבר לחיזוק". בהמשך החלטתו מצא בית-המשפט המחוזי, כי גם לגבי דרישה זו יצאה המדינה ידי חובתה וכי נמצאו ראיות סיוע, אשר מקיימות את דרישת סעיף 54א(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: הפקודה).

           על החלטה זו הוגש הערר שבפני.

           בא-כוח העורר טען, כי לא קיימות ראיות לכאורה הנדרשות למעצרו של העורר. עוד הוסיף וטען הוא, כי טעה בית-המשפט המחוזי בקביעתו לגבי הראיות התומכות שמצא, לפיה יש בהן כדי להוות "סיוע" כנדרש על-פי הפסיקה ובהקשר זה נותרת עדותו של סנקר כראיה יחידה כנגד העורר, והיא לבדה אינה מספיקה כדי למלא אחר דרישות סעיף 54א(א) לפקודה. לחילופין טוען בא-כוח העורר, כי אם אכן מתקיימות הראיות לכאורה, הרי שניתן במקרה דנן להסתפק בחלופת מעצר וזאת משום שחלקו היחסי של העורר בפרשה מועט, ומן הטעם הנוסף, לפיו תקופת שמיעתו של משפט זה תארך זמן רב ביותר.

             מנגד, טען בא-כוח המשיבה, כי לא נחתם עם סנקר הסכם עד מדינה ואולם לאורך כל עדותו מוסר סנקר את הודעותיו תוך שהוא אינו מנסה להפחית מאשמתו ולהעצים את חלקו של העורר בפרשה. כמו-כן טען בא-כוח המשיבה, כי העורר שמר על זכות השתיקה במספר מקרים בהם הציגו בפניו ראיות אשר לכאורה מפלילות אותו, ודבר זה כשלעצמו מקיים את דרישת הסיוע. עוד טען בא-כוח המשיבה, כי הקליעים שנמצאו בזירות האירועים תאמו את סוג האקדחים אותם, על-פי הנטען, מסר העורר לסנקר, וכן איכון הטלפון הנייד ופירוט השיחות קושרים אותו למקום האירועים בזמנים המתאימים.

           בית-המשפט המחוזי בחן כבר בשלב המעצר את סוגיית התוספות הראייתיות, מקום שבו הן נדרשות לביסוס ההרשעה, נושא אשר לא זכה למענה אחיד בפסיקת בית-משפט זה (ראו: בש"פ 2311/94 זיאד מוסרתי נ' מדינת ישראל, תק-על 94(2), 1398; בש"פ 4811/97 יחזקאל משה נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(3) 817). לדידי, נכונה הייתה בדיקתו של בית-המשפט המחוזי את סוגיית עד המדינה והתוספות הראייתיות הנדרשות לביסוס הרשעה על-פיה.

למעלה מן הצורך, אוסיף על קביעתו המפורטת של בית-המשפט המחוזי, כי פעמים לא מעט קבע בית-משפט זה, שדרישת הסיוע בשלב זה של ההליכים אינה כדרישתו בשלב סופם של ההליכים. יפים בעניין זה דברי חברתי השופטת ד ' ביניש בבש"פ 2580/97 - אנג'ל  אייל ואח' נ' מדינת  ישראל, פ"ד נא(1), 415 ,עמ' 421-422:

"חלקי עם אלה הסבורים כי נדרש סיוע לעדותו של עד מדינה, גם בשלב המעצר...אולם סיוע זה הוא לכאורי וברמה הראייתית הנדרשת בשלב זה של ההליכים".  

           סנקר בהודעותיו מפליל את העורר במישרין, ועל כך אין חולקים. בא-כוח העורר ממקד את עיקר טענותיו בערר זה, בשאלת דרישת הסיוע אשר מקומה להתברר בבית-המשפט המחוזי בסופו של ההליך. ברם, נחה דעתי, כי בחומר הראיות שהובאו בפני יש כדי למלא אחר דרישת הסיוע כנדרש בפסיקה בשלב זה, שלב המעצר עד תום ההליכים. להלן אביא מקצתן: העורר בחר למלא פיו מים כשנתבקש להסביר את טיב היכרותו עם סנקר. יתרה מכך, הכחשתו הגורפת של העורר אשר בעזרתה כאילו מבקש הוא, להרחיק עצמו מהמעורבות המיוחסת לו בפרשה נשוא כתב האישום, אל מול הודעותיו המפורטות של סנקר, יש בה כדי למלא אחר דרישת הסיוע כאמור. העורר סירב להשיב לשאלות חוקריו בדבר שיחות הטלפון שהוא ביצע ממכשירו לנאשם 3, דקות ספורות לפני ניסיון ההתנקשות בזריהן נשוא האישום הראשון, ושיחת הטלפון לנאשם 3 דקות לאחר ביצוע ניסיון ההתנקשות. העורר המשיך ועמד בסירובו לשתף פעולה עם חוקריו כחומה בצורה, גם כשהוכח לו שהיה באזור האירוע נשוא האישום הראשון וזאת על-ידי בדיקת איכון מכשיר הטלפון הנייד שלו. אם בכך לא די, חיזוק נוסף ניתן למצוא בממצאים בזירת ניסיון ההתנקשות בזריהן, לפיהם נמצא, כי כלי הנשק ממנו נורו היריות הוא מסוג "גלוק", כפי שטען סנקר בהודעתו, לפיה העורר הוא אשר סיפק את האקדח. בעדויות רבות ואחרות זולת זו של סנקר עולה, כי העורר קיים קשרי חברות הדוקים עם נאשמים 1-3, ושימש כ"חייל" שלהם ובמסגרת 'תפקידו' ביצע עבורם עבודות 'שוליות'. 

           מכל המקובץ לעיל יוצא אפוא, כי יש בחומר הראיות לכאורה המצוי בידי המשיבה, כדי לקשור את העורר למעשים המיוחסים לו בכתב האישום. לא מצאתי, בשלב זה, בטענות בא-כוח העורר כדי לפגום בקיומן של ראיות לכאורה המבססות סיכוי סביר להרשעתו של העורר. מקובלת עלי קביעתו של בית-המשפט המחוזי, לפיה הראיות הלכאוריות שהובאו כנגד העורר נתמכו בראיות סיוע ואשר מקיימות את מצוות המחוקק כאמור בסעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996. וגם בקובעו, כי העבירות המיוחסות לעורר והנסיבות בהן בוצעו, מלמדות על המסוכנות הנשקפת ממנו, שאין בחלופת מעצר כדי להבטיח את שלום הציבור מפניה.

           סוף דבר, הערר נדחה.

           ניתנה היום, ח' בשבט תשס"ה (18.1.05).

                                                                                      ש ו פ ט

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   הג התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: